שיקום לאחר פציעה במלחמת יום כיפור
יורם עשת כתב ספר מדהים על השיקום שעבר לאחר פציעה במלחמת יום כיפור.
הספר נקרא "אדם הולך הביתה" (הוצאת "כתר" 2010).
שליש מהספר מתאר את אירועי המלחמה שעבר, ושני שלישים מתארים את תהליך השיקום. ממצב של פציעה קשה, על סף המוות, הגיע לאחר שנים של עבודה קשה להיות דוקטור לגיאולוגיה ופרופסור לטכניקות למידה באוניברסיטה הפתוחה.
ב 18 לאוקטובר 1973, כשהיה באזור הכפרי ליד תעלת המים המתוקים שבמצרים, לאחר חציית התעלה למצרים במסגרת אוגדת שרון, פגע בו פגז ופצע אותו קשה. הוא היה בן 23, נשוי ואב לתינוק.
יורם עשת נפצע קשה בראשו מפגיעת הפגז ורבים חשבו אותו למת. רופא שטיפל בו לא ויתר, חבש את ראשו ואת שאר פציעותיו ושלח אותו לבית חולים בארץ. עוד באותו יום נותח במחלקה נוירוכירורגית וחייו ניצלו.
בהמשך עבר למחלקת שיקום, שבה היה צריך ללמוד מחדש ללכת, להתלבש, לכפתר כפתורים, וגם ללמוד מחדש קרוא וכתוב. הוא מתאר את התהליך שהיה עליו לעבור, את התחושות והמחשבות שליוו אותו, בצורה מרתקת ורגישה.
על הנכונות שלו להישיר מבט מול מצבו הקשה ולהתמודד, ניתן ללמוד גם מהתיאור של הסצנה שבה זמרת צעירה, חוה (אלברשטיין) באה לשיר לו, כדי לשמח את רוחו, והוא מתעקש לבקש שהיא תשיר את השיר "שחמט", שעוסק במלחמה ובחיילים הפוגעים ונפגעים (עמ' 152-3).
עם קשיים ניכרים בקריאה ובכתיבה (עקב פגיעה מוחית ועקב פציעתה של היד הדומיננטית, שבה היה רגיל לכתוב). הוא החל את לימודי הארכיאולוגיה באוניברסיטה, ולאחר כמה שנים הגיע ללמוד גיאולוגיה, בדיוק כפי שתכנן וחלם לפני הפציעה.
הוא היה צריך להתמודד גם עם זיכרונות פוסט-טראומטיים שחזרו שוב ושוב, ושהפריעו לתפקד: היה נזכר בדמות של "החייל השרוף" (ישראלי) ובדמות "החייל החצוי" (מצרי) ובדמויות נוספות.
החוויות שעבר הקשו עליו, בין היתר, להגיב בחום ובחיוך במפגש עם בנו התינוק (עמ' 144-6).
פה ושם הוא מזכיר עזרה נפשית שקיבל. פסיכולוגית שבאה לשבת ליד מיטתו ולשמוע אותו במחלקה הנוירו-כירורגית ונתנה לו יחס אנושי, חם ומחבק (עמ' 115). היו גם חוויות פחות נעימות, עם פסיכיאטרית מאבחנת ופסיכולוג שהעביר טסטים פסיכו דיאגנוסטיים במחלקת השיקום (עמ' 189-194) וטיפול שנמשך שנה בשירותי היעוץ לסטודנט באוניברסיטה, שהיה מאופיין בשעות של שתיקה (עמ' 116).
עשת מתייחס בכמה מקומות בספר לתהליך השיקום, וחשוב להקשיב לדבריו.
"חודשיים שלמים ביליתי במחלקת שיקום עצבים ... חודשיים שבהם עשו כל מאמץ ללמד אותי להיות כמו כולם: לאכול, ללכת, לכפתר כפתורים, להרכיב פאזל ולפסל מאפרת עץ במפסלת, אך מרוב מאמץ לנרמל אותי שכחו לטפל בנפש המבוהלת ובשכלי המפורר" (עמ' 176).
וממשיך וכותב עשת (בעיקר על השיקום של פגיעת ראש, אולי על תהליך השיקום בכלל):
"אני יודע בבטחה שהשיקום באמת איננו מסתיים לעולם, שאין דבר כזה נכה משוקם, ושהחיים הם מסע אחד ארוך למציאת נתיבים חדשים במקום הנתיב שנכתש ברסיסי הפגז" (עמ' 176)
הוא מונה 3 המלצות שנתן לו הפרופסור כשעזב את מחלקת השיקום (עמ' 250):
1. "אפילו אם תיכשל, תמיד תנסה שוב ושוב
2. לעולם אל תנוח – המנוחה יועדה לבריאים
3. אף פעם אל תחשוב למרחקים גדולים מדי, כי אז תתיאש
ועוד לקח חשוב:
4. לא נורא לחרוד קצת. החרדה היא מנוע הרקטה שידחוף אותך לגבהים".
הספר מתמקד, במלחמה , בפציעה, ובשלבים הראשונים של הטיפול הרפואי והשיקומי, והוא אופטימי בכך שהוא מצביע על היכולת של אדם להתקדם , בעזרת מאמצים רבים, התמדה ונחישות.
גם אם המאבק אינו נגמר, ויש צורך להמשיך ולהתמודד כל החיים, יש בו ניצחון של רוח האדם המתמודד, שאינו מוותר, ותודה ליורם עשת ששיתף אותנו בתהליך שעבר.
